ירושלמי- מחלוקת בית הלל ובית שמאי

מחלוקות רבות של בית שמאי ובית הלל יש במשנה, ובכולן אתה מוצא שמביאים קודם את דעת בית שמאי ואח"כ את דעת בית הלל.

מדוע? האם זו החלטה של מסדר המשנה, או של בית הלל?

בשני התלמודים אומרים שכך היתה דרכם של בית הלל, וזו אחת הסיבות לפסיקת ההלכה כשיטתם.

אבל במשנה במסכת אבות, מקדימים את הלל לשמאי.

חז"ל מלמדים אותנו שיש ללמוד במיוחד מהלל, כיצד צריכה להיראות מחלוקת שהיא לשם שמים.

וכך אומרים בבבלי בעירובין (יג):

"מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן... ללמדך שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו".

יש כאן דגש על המידות של בית הלל: "נוחין ועלובין היו... ללמדך שכל המשפיל עצמו..."

בית הלל היו "נוחין ועלובין", והיו משפילים עצמם לפני מי שחולק עליהם.

גם בירושלמי דנים בעניין זה. וכך אומרים בתלמודה של ירושלים (סוכה ב ח):

"מפני מה זכו בית הילל שתיקבע הלכה כדבריהן?

אמר ר' יודה בר פזי: שהיו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. ולא עוד אלא שהיו רואין דברי בית שמאי וחוזרין בהן".

כאן יש דגש שונה מבבבלי. בית הלל היו רואים את דברי בית שמאי וחוזרים בהם. זה לא רק עניין של "מידות" טובות, בלב, אלא זה גם דרך מיוחדת ב"מוחין" של בית הלל. הם רואים את דברי בית שמאי ומעמיקים בהם, מתוך ידיעה שיש אמת בדבריהם. תלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימים זה לזה בהלכה, לא רק מפני המדות הטובות, אלא גם מפני שהם מכירים שהאמת הגדולה מורכבת מריבוי הדעות, ובכל שיטה יש אמת מסויימת.

בכל שיטה יש אמת, ולכן יש להעמיק בשיטת בית שמאי. השאלה היא הדגשים והמשקל של כל צד. ובאמת לפעמים בית הלל היו משתכנעים מדברי בית שמאי.

דוגמא לאוירת ה"חובלים" של בבל, מול אוירת ה"מנעימים" של ארץ ישראל, יש לראות במשנה במסכת סוכה, שיש בה הבדל בין גירסת הבבלי לגירסת הירושלמי.

במשנת הבבלי אומרים כך: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר?! אמרו להן בית שמאי: משם ראיה?! אף הן אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך!"

בית שמאי ובית הלל חולקים כיצד היה מעשה. בית הלל אומרים שלא אמרו לו דבר, ובית שמאי אומרים שכן אמרו לו. מחלוקת זו נשארה בויכוח. אגב, באופן מפתיע, בגמרא אומרים שבמחלוקת זו הלכה כבית שמאי.

במשנת הירושלמי אומרים כך: "... אמרו בית הלל לבית שמאי: מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני ב"ה לבקר את יוחנן בן החורוני ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית! אמרו להן בית שמאי: משם ראייה?! אף הן אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך!"

בירושלמי לא כתוב שהם חולקים כיצד היה מעשה. בית הלל לא אומרים "ולא אמרו לו דבר". אלא הם מוכיחים את שיטתם מעצם מעשיו של רבי יוחנן בן החורוני. אבל בית שמאי אומרים להם, שאין ללמוד ממעשיו, כי הזקנים העירו לו על כך.

אין במשנה הזאת ויכוח כיצד היה המעשה. אלא בית הלל מנסים להביא ראיה מהמעשה, ובית שמאי מקשים על ראייתם, ואין מענה של בית הלל על דברי בית שמאי. בירושלמי אומרים שזו הסיבה שהלכה כאן כבית שמאי: "אמר רבי זעירה, רב הונה בשם רב: הלכה כבית שמאי. רבי ירמיה רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב: ממה שסילקו ב"ש לב"ה הדא אמרה (= זאת אומרת) הלכה כדבריהן".

דוגמא חיה לכך שתלמידי חכמים שבא"י מנעימים זה לזה בהלכה.

נסכם. למדנו מהירושלמי, שדרכה של מחלוקת בא"י נובעת מ"מוחין" של ארץ ישראל, מהבנה שיש אמת בצד השני, ומתוך כך הדיון יותר בנעימות.

ולמדנו דבר גדול מהבבלי, שגם אם אחר החיפוש אינך רואה צד של אמת בשיטה השניה, תמיד נכון להיות כמו בית הלל, "נוחין ועלובין", וסוף הכבוד לבוא.